“Islands in the Stream” was the last sustained, novel - length work of fiction that Hemingway wrote. He began work on it in 1950, after the commercial and critical failure of “Across the River and Into the Trees”. It was conceived as three interrelated, novella length sections that depicted three different periods in the central character’s life, and was referred to by Hemingway as “the Sea Book” . He worked on it through 1953, then put it aside to write”The Old Man and the Sea” in 1953-54. He resumed working on it, only to put it aside again to work on what would become the highly subjective memoirs “A Moveable Feast” and “True At First Light”. At the time of his death in 1961, Hemingway left a virtually complete manuscript that needed to be edited and proofread. This Mary Hemingway and Charles Scribner did while going through the massive amount of papers he had left as well. It was published in 1970 under the present title.

So, after all of that , what do we have?

Simply put, we have the most autobiographical of Hemingway’s novels, with the character of Thomas Hudson being both an idealized and A critical self-portrait. We have a story of surprising emotional depth and of unexpected humor. And we have some of the most beautiful, breathtaking prose that Hemingway ever created. His description of A Father and son attempting to land a huge swordfish rivals “The Old Man and the Sea”, while the mixture of joy and pathos surrounding these characters rivals “The Sun Also Rises.” What we have, ultimately, is a last masterpiece from this most iconic of writers.

I must also give kudos the the unabridged audiobook available on Audible. Bruce Greenwood’s performance of the book( narration is an inadequate word to describe what he does) is absolutely riveting.

Maybe my favorite book. Seemed like Hemingway had reached his peak in writing ability and wrote a book that rehashed the themes in some of his early works, but combined those works into one novel as if he were trying to rewrite his previous works to be even better than they were originally. That will make sense if you read it, but didn't want to spoil it. This book is peak Hemingway.

i dont think hemingway is for me

Maybe Hemingway just isn’t my bag

Здавалося б, Гемінґвей – це про коктейлі, море та насолоду життям. Ну, і всім відомий - «Старий і море». У цьому романі цей сюжет зустрічається у версії молодий і море. Однак, «Острови поміж течій» - це не про ідилію, а про події, які дуже нагадують українську реальність зі смертю та війною…
Зважаючи на те, що я читала «Мами» Марії Матіос, у якому письменниця описує переживання матір’ю смерті сина, то у Ернеста йде опис переживань батька, який втратив всіх трьох синів. Здавалося б, люди різних часових епох, але описують таку тему, яка, на жаль, їх пов’язує для українського читача.

Would be better if the alcoholism was edited out. If the charcter just had 12 (yes, twelve) drinks and someone asks him if he needs a drink, look, you just have a problem. Stop.

This is a man's world, this is a man's world... this book.
Fishing, sailing, food - good food and recipes,
drink - lots of drink, whiskey, gin, beer, coconut water. The most beautiful women, warm and good women, women who twist, and cats - six or seven cats, I think (48 pages dedicated). And true love and true loneliness.
Maybe the best choice for someone who wants to make someone else read literature with pleasure.
For starters.

This book was interesting because it was kind of a mash-up of other Hemingway titles. As usual, we have a slow start with a reprise of The Old Man and the Sea, followed by a walk down memory lane from A Moveable Feast, and we end with a focus on war as in For Whom the Bell Tolls. And since it was posthumously published, Charles and Mary were kind enough to keep words that were censored with dashes in previous books, which is something that irked me.

However, I did not like this book because for too long it seemed like a hokey mash-up of Hemingway’s other plots that was too autobiographical. Thomas has a son with his first wife, whom he regrets divorcing, and they all lived in Paris early on, he does his best work in the morning before he has alcohol or talks to people, and he has a ton of cats in Cuba? How original.

I’ll concede that I’m a little biased since I prefer his works that contain more romance and less of men drinking and talking their time away, so I was so bored in part 1. Part 2 was slightly better because more characters got involved and there was different conversation, but the bar scenes were still slow. Part 3 caught my interest when I was desperately slogging through to the end: the chapters were shorter so the pacing was better, and as far as war stories go, this was more action-packed than For Whom the Bell Tolls, making it much more bearable.

Major spoilers: Was he writing a TV show? Why cut characters so abruptly (Roger and Audrey) and kill off everyone else? Seems like a lazy technique for such a skilled writer. Maybe that was the way to add A Farewell to Arms into the mix. The plot was just too choppy.

Very boaty.

my favorite novel.

before i experienced a loss, i was drawn to stories of loss... this is the best of them.

the greatest love story ever written.

I think I may have an atypical relationship with Ernest Hemingway. I’ve never been absolutely blown away by anything of his I’ve read but I’ve always enjoyed his work and really like his robust, no-nonsense prose style. This book is no exception to this. In fact, it might be my favourite of his works so far.

"איים בזרם" הוא הספר הראשון שפורסם לאחר מותו של המינגווי. הספר פורסם בשנת 1970 והוא מורכב מ- 3 חלקים שמתארים תקופות שונות בחיו של הגיבור תומס האדסון.

אישית מצאתי הרבה קווי דמיון והרבה מהביוגרפיה של המינגווי בחלק הראשון של הספר ומעט בחלק השני. למרות שהגיבור צייר, ההיסטוריה שלו כמעט נושקת לזו של המינגווי. יש לו 3 ילדים משתי נשים שונות. הילד הבכור של המינגווי נולד בארה"ב ואת נסיעתו הראשונה בספינה עשה בגיל 3 חודשים. את שנות חיו הראשונות עשה בפריס. הגיבור בתקופה זו היה עני אך מאושר, השתתף במרוצי סוסים כך גם המינגווי ואף זכור לי שבאחד המקרים ניצל זכייה במרוץ סוסים לנסיעת סקי שלו עם אישתו ובנו.

החלק הראשון בספר, בימיני, על רקע פסטורליה, מתאר הסופר את השבר שבין האב לבניו מגרושותיו. זהו פרק ארוך שבשיאו מתוארת מלחמת הכוחות בין בנו השני לדג עצום. מאוד מזכיר את הזקן והים. מעין מבחן לגבריות של הילד כשהאב אינו מתערב ומתבונן מהצד.

החלק השני, אפל ומתרחש בקובה. הוא גם נקרא קובה. לאחר בילוי אפל ועל רקע טרגדיה הוא נפגש עם אישתו הראשונה אותה מסתבר הוא עדין אוהב. כל הרמזים בספר מצביעים על כך שגם אם להמינגווי לא היו חרטות על בגידתו בהאדלי ריצרדסון ובגרושיו ונישואיו השניים, הוא עדין הרגיש משהו כלפי האדלי ואין זה מן הנמנע שאהב אותה.

החלק השלישי היה במקור מה שאנו מכירים כ"זקן והים" אולם לאחר שזה פורסם כספר עצמאי, הוסיפו אישתו של המינגווי והעורך סיפור שנקרא "Sea-Chase" שיותר התאים לרוח הספר ולמבנה שלו.
חלק זה עוסק במרדף אחר חוליית חיילים גרמנים נאצים לאחר שנמצא כפר שבו נערך טבח. זה החלק המיאש והאפל ביותר בספר. אין בו עתיד, אין בו תקווה וקיים בו רק המרדף. גם הזכרונות מתעמעמים עם האלכוהול והמרדף.

החלק החלש בספר הוא הקצב שלו. קצב איטי על רקע שיחות אקראיות ואירועים אקראיים שהקורא לא תמיד מודע לחשיבות שלהם. הם יתבהרו מאוחר יותר. המינגווי מעמיד רגעים מכמירי לב ומנגד רגעים אכזריים, רגעים של תקווה ורגעים של יאוש והקורא מטלטל בינהם כששעון החול של הדמויות אוזל.

אני חושבת שהיכרות בסיסית עם הביוגרפיה של המינגווי היא מחוייבת המציאות בכדי להעריך את מלוא גדולת הספר. נותר רק לתהות על המניעים הנסתרים שגרמו לו לא לפרסם אותה ולהחליט לגנוז אותה.

הבעיה המרכזית של תומס האדסון היא אהבה, הוא מתאהב מהר ושוכח מהר עו��ר לאובייקט הבא. זה חל לא רק על הנשים בחיו אלא גם על בניו. מאוד מזכיר את המינגווי.

אחר כך מגיע הצער, הגעגועים אולי גם החרטה, היאוש והאין תקווה.

לא הייתי ממליצה לקורא שטרם נחשף להמינגווי על העבודה הזו כראשונה לקריאה. יש בה איכות מייאשת ונוקשה.
יחד עם זאת, יש בה כאב אצור ואלימות מתפרצת באמצע השלווה, שמי שקורא לא יכול להימנע מהערכת העוצמה שבכתיבה של המינגווי.