”Greeting cards routinely tell us everybody deserves love. No. Everybody deserves clean water. Not everybody deserves love all the time.”

White Teeth focuses on the later lives of two wartime friends - the Bangladeshi Samad Iqbal and the Englishman Archie Jones - and their families in London.

Well. This was disappointing. Luckily I was a huge fan of Zadie’s writing itself, and so I’m not ruling out trying her other books... which means @ab_reads has not disowned me.

In reality, this should have worked for me. I enjoy stories that span decades, that follow multiple people and families. But this narrative just felt a bit TOO all over the place, with too many characters and a number of different storylines that felt completely unrelated until too late in the book. Like yeah, everything ties together eventually, but it just felt ridiculous to me.

None of the characters were particularly likeable either. I don’t need to like the characters in order to enjoy a book, but in this instance it was really off-putting. Samad, in particular, I just could not stand. The only one who I was rooting for was Irie, and she just didn’t get enough page time!

On the upside, I learnt a LOT about Jehovah’s Witnesses! I found those parts incredibly interesting, as well as the mixture of all the different cultures and religions. Smith’s writing and commentary is so witty and clever, I laughed out loud on a few occasions. So hey, it wasn’t all bad?

Overall, just not for me. I felt like it tried too hard! 2.5 stars.

Is there a name for the very specific emotional combination of relief, satisfaction, and joy that occurs when a piece of art that has been massively hyped lives up to that hype entirely? If there isn’t, I propose we call it the Zadie Smith effect. I missed White Teeth when it came out originally and have spent the last couple of years almost afraid to read it, because I thought nothing could be as good as people said White Teeth was. I needn’t have been. White Teeth is rich and sprawling and warm and painfully funny and, of course, incredibly sharp and insightful. If you are like me and you haven’t already read it, DO SO. You won’t regret it. — Maddie Rodriguez


from The Best Books We Read in April: http://bookriot.com/2015/05/01/riot-r...

I wanted to give this book three stars, and then two stars. If I could give this book zero stars now, I would. I fucking loathed it. I'm sorry, but Zadie Smith is easily one of the three most pretentious writers I've read in the recent past. I literally have nothing more to say to her than that she tries too hard.

Der Anfang des Buches war sehr vergnüglich zu lesen, sogar humorvoll. So blieb die Geschichte solange es um Archie und Samad ging. Verwirrend, haarsträubend und langweilig erschien mir die Geschichte um die Kinder der Beiden. Ich breche selten ein Buch ab, war aber hier nah dran. Die zwei Punkte hab ich dem Buch nur wegen der ersten 100 Seiten gegeben.

Listicles are where it's at these days and I want to adapt my writing for today's short attention-span crowd. So with that in mind, here are ten and a half quick things you need to know about Zadie Smith. Maybe I'll score a job will Buzzfeed, where I'll compile such delightful articles as "twelve facts about bunions" and "seven beloved corporate mascots that have appeared in pornography" that we can all chortle at over our coffee.

1. Her dialog is incredible, just incredible. It's like she wanders around London and zooms in on the details of everyone's dialect, vocabulary and vocal tics and sets out in her writing to recreate them almost exactly, only adding in the bits that would make those conversations sound cooler. Which would be maddening if her judgment w/r/t coolness wasn't so damn accurate.

2. See also her prose style. Smith comes out of the DFW school where her prose isn't the most gorgeous you'll read but is an utter triumph of the imagination. Her juxtapositions of words and death-defying metaphors and goddamn her way of picking exactly the verb to describe not just exactly the action but exactly what's beneath the action as well... phew. Good shit.

3. Her characters are admittedly just a little hit-or-miss, but they hit a lot more often than they miss. it's hard not to like a sarcastic lesbian feminist intellectual known as "niece-of-shame" who flaunts those exact shameful qualities. Neena has multiple certifications in badassery.

4. She makes no secret of her ambition whatsofuckingever. Remember how every Philip Roth book became a Philip Roth Book About America toward the end of his career? Zadie Smith's sort of like that about Britain, except her first book was a Zadie Smith Book About America. And she released it at twenty-four. At that same age, Roth's fiction was in full personal mode: recounting a lost romance, piecing together his Jewish identity, reminiscing about old friends. Political for sure, but not on-the-sleeve political like Zadie Smith. Whose writing is also, if her essays are anything to go by, highly personal.

4a. Unlike Roth, however, Zadie Smith is actually interested in women as complex human beings. See also: 3.

5. Can you think of any writers who got hit with Promising Young Writer Syndrome faster? The Autograph Man gets trashed around here, NW was derided as a disappointment by no less of an authority than that person in line behind me at the library who saw I had a copy of this guy, and On Beauty wrecks my rule entirely, but you have to wonder - flame-out or hype cycle? I'm almost through with NW right now and it's not White Teeth-good, but the third big chunk that's told entirely in vignettes is a sparkling good novella about Britain.

6. Can we please stop saying "hysterical realism" like the holy temple of realism has been desecrated, especially w/r/t Smith and DFW? Something tells me Smith's style was exactly the shot in the arm realism needed. Maybe I've been too brainwashed by the postmodern ideology to think any other way and need my whole way of seeing things redone by a lifetime of Raymond Carver and Tobias Wolff, but none of those same six arguments against maximalism ("the characters are thin," as though character studies are our only options for novels. "The prose is too difficult," as though we can't be expected to exert ourselves every so often) hold any water as far as this bucket's concerned.

7. The ground this novel covers is astounding. You thought One Hundred Years of Solitude was a bursting-at-the-seams family saga? You ain't seen nothing yet. doot, doot. bu bu bu baby. We go from an attempted suicide to a media circus in under five hundred pages. You know you want to find out how we got from point a) to point b).

7a. No, that wasn't a spoiler, not really. Note how I didn't say what caused the media circus.

8. Sometimes they're onto something when they dump a bunch of awards on a novel. Don't you forget, mindlessly rejected prizewinning fiction is just as foolish as mindlessly reading prizewinning fiction. The operative word is "mindlessly," not "prizewinning."

And hey, thanks to the miraculous power of subpoints, that's technically TEN THINGS!

Wait, one of them was only tangentially related to Zadie Smith?

Okay.

9. Her essays are sharp.

Bang! Ten! In disguise as nine! Buzzfeed, here I come!

OK, primero, Zadie Smith tenía 25 años cuando publicó este libro de 500 páginas. Respetos por eso. La novela arranca muy bien, hay imágenes poderosas, un uso del lenguaje diestro y poético. Me enamoré de los personajes, en especial de Archie, Samad, Clara, Millat, Magid y Irie. Los relatos de la guerra y del colegio son los que más me gustaron. Es un libro complejo, porque tiene distintas capas. La historia en sí, que es la historia de dos o tres generaciones de familia mestiza; y las dimensiones identitarias de los personajes como entes migrantes. Es un libro inglés, sobre la idiosincrasia inglesa, que conlleva en su historia la invasión a India, la esclavitud de islas caribeñas, como Jamaica. La prosa de Smith es limpia, cuidada. La primera mitad del libro me dejo LOCA, hermosamente sorprendida; la segunda mitad... no sé, se alarga demasiado, todo eso del future mouse me tenía cansada. En fin. Pasé tres meses leyendo y también pensé en lo grato que es pasar tanto tiempo en un mismo libro, con una misma autora, en un mismo universo. Me acunó esta novela. Subrayé muchas frases (por su belleza musical humana y por su hermosa ejecución del inglés). De todo lo que subrayé, me quedo con una frase por sobre todas:

"Talk, talk, talk and it will be better. Be honest, slice open your heart and spread the red stuff around".

No le doy cinco nomás porque guatea un poco al final.

White Teeth by Zadie Smith tells the story of the turbulent interaction of three dysfunctional families living in England: an Englishman, his Jamaican wife, and their daughter; a couple from Bengal and their twin boys; and an English couple, Joyce and Marcus Chalfen, and their children. Archie Jones and Samad Iqbal, who served together in the military, link the first two families. The Chalfens are drawn into the foray through the children.

Smith vividly details the internal and external conflicts plaguing the families. There are the obvious generational conflicts and the conflicts between the colonizer and the colonized. Additionally, the immigrant parents and their children struggle to locate themselves in a culture that is racist and exclusionary. Samad Iqbal wages and ultimately loses the battle to instill in his children pride in their culture and adherence to their religion. Meanwhile his wife, Alsana, constantly undermines and ridicules him. Irie, the daughter of Archie and his Jamaican wife, Clara, struggles with her identity and exhibits signs of internalized racism. Add into the mix an Iqbal son who becomes radicalized; a Jehovah’s witness grandmother; a lesbian cousin; an English woman (Joyce Chalfen) disguising her unwholesome obsession with the handsome, young Millat Iqbal in the garb of “I’m only trying to help him;” her husband incurring the wrath of religious communities for performing genetic experiments on a mouse; stir the pot gently with the struggle for cultural and racial identities, sprinkle generously with institutionalized racism, derogatory language and behaviors, and one begins to get an inkling of the abundant story-lines in the novel. Smith skillfully weaves the disparate threads together uniting them in the crescendo of the final scene.

Two qualities in the novel are particularly impressive. The first is Smith’s uncanny ability to capture the dialect, intonation, accent, and diction of each of her characters to reflect their ethnicity, racial heritage, and age group. Smith has an impressive ear for replicating the ebb and flow and pacing of dialog so much so that one can almost overhear the conversations and easily recognize the speaker. But even though some of her characters may share the same cultural heritage, they don’t necessarily express the same concerns. Each emerges as a fully rounded, well-developed, flesh and blood individual with a unique personality and distinct voice.

The second impressive quality lies in the voice of the omniscient narrator—sharp, witty, funny, and perceptive. The novel is replete with instances of laugh out loud hilarity. The narrator pokes fun at her characters, punctures their grandiose, ostensible motives for pursuing a course of action or embracing a cause when their real motives usually have to do with feelings of guilt and/or sexual desire. There are plenty of asides to the reader as invitations to share the joke. But while we may laugh at the quirky personalities and their dilemmas, what emerges is the narrator’s love for her characters in spite of—or maybe because of—their struggles, their foibles, their weaknesses, their delusions, and their search for belonging—in other words, those very qualities that make us all human.

White Teeth is an engaging, funny, entertaining, and well-crafted multi-cultural novel with true-to-life dialog and flawed characters stepping off its pages in all their richness and diversity.

Highly recommended.

"the wicked lie, that the past is always tense and the future, perfect."

הספר עוסק במגוון נושאים ובינם: הגירה, הטמעות, פונדמנטליזם דתי וחברתי, גזענות, חברות ומשפחתיות כל זאת באמצעות התבוננות בשתי משפחות לאורך כ 100 שנים: משפחת ג'ונס ומשפחת איקבל.

ההתחלה של הסיפור חזקה: ארצ'י ג'ונס מנסה להתאבד לאחר מערכת גירושים מכוערת. הוא ניצל ע"י בעל איטליז מוסלמי שרואה בהתאבדות מעשה לא כשר וכך הוא זוכה לחיות ולהכיר את אישתו העתידית קלרה: ג'מייקאנית יפיפיה חסרת שיניים שניצלת בעור שינה מאימה ומחבר שלה ששניהם קיצוניים נוצריים.

בשנת 1975 משפחות ג'ונס ואיקבל גרות במרחק מספר דלתות אחת מהשניה. הספר מתאר את חברותם האמיצה וארוכת השנים של ארצ'י ג'ונס עם סאמד איקבל, מוסלמי בנגלי. הם נפגשו בשנת 1945 כשהיו בצוות טנק שכשל בימיה האחרונים של מלחמת העולם ה- 2. ארצ'י בחור עדין נפש וחסר החלטיות התחבר לסאמד הנחוש, הארצי וההחלטי.

סאמד ממתין לאישתו שאותה ימצא בשידוך.

שתי המשפחות כאמור משתקעות בצפון מערב לונדון. לארצ'י וקלרה נולדה בת שלה הם קוראים איירי ולסמאד ואלסנה נולדים תאומים שלהם קראו מאג'יד ומילאט. בשנת 1975 סאמד עסוק באובססיביות בהיסטוריה המשפחתית שלו ובעיקר בשאלה האם סבו היה ראש המורדים הבנגליים ומאידך בהשפעות של היטמעות בסביבה המערבית על האמונה הדתית האיסלמית של ילדיו.

בזמן שארצ'י מבקש לו חיים של הרמוניה ושלווה, סאמד מחפש את המחלוקות והוויכוחים.

ההתנגשות בין העקרונות המוסלמיים הדתיים ובין החיים הארציים לא מאחרת להגיע. זהו חוט השזור לאורך כל הספר: בגיל 57 סאמד מתקשה לגשר על הפער שבין הציפיות שלו מהחיים כמוסלמי והחיים עצמם. הוא מתאהב במורה למוזיקה של התאומים , אנגליה, לבנה וצעירה ממנו בהרבה שנים. הוא סובל במשך חודשים אומללים ממצב של עוררות מינית מוגברת שמשבשת עליו את דעתו ואת חיו ומובילה אותו לפעול בניגוד לעקרונות הקוראן (כנראה נאסר על הגברים לאונן שכן האוננות האובססיבית נתפסת בעיניי סאמד כחטא בלתי יסולח), עד שהוא פוצח ברומאן מטורף עם המורה וכשהוא נתפס הוא מחליט שבניו לא יסבלו מההתדרדרות המוסרית שהוא סבל ממנה.

סאמד חוטף את בנו הבכור, מאג'יד, ובשארית כספו וחסכונותיו משעות ארוכות של עבודה במלצרות, שולח אותו למשפחתו בפקיסטן שם יספוג ערכי דת ומשפחה ולא יתפתה לשטן. כל זאת בזמן שמבנו מילאט אין הוא מצפה לדבר: מילאט פרחח בעייתי ופוחז, חסר גבולות ואמונה מעביר ימיו בעישון סמים ובגיל מתקדם יותר בשיגול נשים שנופלות לרגליו. סאמד לא מספר לאישתו וכשהיא מגלה על הקטסטרופה, היא מחליטה שלא לדבר אליו יותר עד שבנה יוחזר אליה. מה שיקרח למעשה 8 שנים ארוכות ואומללות שבהן הוציאה את סאמד מדעתו ומשלוותו (בצדק).

בנקודה זו הספר מתבדר למספר כיווני עלילה לא צפויים שבגינם הורדתי לו 2 כוכבים: איירי בתם של ארצ'י וקלרה מאוהבת במילאט שלא מעיף לעברה מבט. בנסיונותיה לרכוש את ליבו ולהצילו מגורל עגום, הם נתפסים בפשיטה יחד עם ג'ושוע שלפנס, מעשנים חשיש. העונש שהשלישיה מקבלים הוא לימודים משותפים בביתו של ג'ושוע אחת לשבוע כדי שהילדים יספגו קצת תרבות וחינוך אנגליים.

בנקודה זו מציגה הסופרת משפחה שלישית: השלפנים. האב, מרקוס, דר' לגנטיקה עוסק במחקר משקיע באיירי תוך שהוא חוזר ומדגיש שלמרות הישגיה האקדמיים היא לא תהיה מסוגלת לעסוק במחקר. והאם, ג'וייס, פשוט מתאהבת במילאט עד כדי כך שהיא חותרת לאמץ אותו ולהחליף את הוריו. אפילו האב מבחין באופן שבו מילאט מסמם את דעתה של אישתו אבל הוא לא מתערב כשהיא מציעה למילאט חדר בביתם וכסף.

הצגת השלפנים כמשפחה אנגליה לבנה מהמעמד הבינוני אמורה להציג לקורא את האנטי תזה למשפחת ג'ונס ולמשפחת איקבל: משפחה מודרנית ליברלית שמחוברת להוויה של מעמד הביניים בכל ההתנהגויות שלה. האב עוסק בפיתוחים מדעיים שמעוררים מחלוקה ויהוו כר נרחב לדיון בחלק השני של הספר והאם, עקרת בית שכביכול עסוקה בילדים וברווחתם. עד כדי כך היא עסוקה שהיא לא שמה לב שג'ושוע הופך לאקטביסט למען זכויות בעלי חיים ומתכנן יחד עם חבריו מעשה נקמה שישחרר את העכבר המוטנט של אביו ושילמד את אביו השנוא לקח. היא גם לא מסוגלת להבחין בחזרה בתשובה של מילאט ובריחתו לפונדמנטליזם הדתי האיסלמי תוך שהוא מתחבר לחוגים קיצויים. היא מסייעת לו בטיפולים אצל הפסיכיאטרית שלה, שמעבירה למה מידע רפואי חשאי שמילאט לקוי קשב (כן לא מסומם עד חוסר הכרה).

הספר מגיע לשיאו עם חזרתו של מאג'יד שבאופן מטריד ביותר עבור סאמד (מטריד עד כדי חירפון) הפך לעורך דין ליברלי המתגייס לסייע למרקוס במאבקו לקבלת מימון, פטנט והכרה על העכבר המוטנט.

עתה כשכל השחקנים מוצבים על הלוח (כולל הסבתא הג'מייקאנית המטורפת של איירי - אמא של קלרה עם סיפור חיים שכולל ניצול מיני ע"י אנגלים, אונס ע"י איש דת ולידה במהלך רעידת אדמה. וכולל החבר הפונדמנטליסט לשעבר של קלרה שמשפיע על הסבתא לקיצוניות של הנוצרים) הכל מגיע לנקודת הרתיחה המתוכננת ולעימות בראש השנה של 1992, בכנס שעורך מרקוס לכבוד העכבר המוטאנט.

אז נכון הוא שהספר חלקו אירוני ומשעשע, וחלקו כתוב בחן. אבל גם חלקו משעמם, מתבדר לכיווני עלילה מיותרים ומתארך ללא קץ בלי קתרזיס אמיתי בסופו.

הספר עוסק בסוגיות של הגירה והשתלבות חברתית, בגזענות ובפונדמנטליזם כפתרון הסופי לכל הבעיות החברתיות. יחד עם זאת הוא פשוט מסתיים בקול ענות חלושה ומאכזבת.

ההישג האמיתי של זיידי סמית הוא בהעמדת מראה ראליסטית בפנים של הקורא, וקודם וראשית לכל בפני הקורא האנגלי. זיידי סמית מציירת חברה מפולגת, גיזענית, מיזוגנית, שבקצב מסחרר נוהה אחר הפונדמנטליזם הדתי לסוגיו (נוצרי ואיסלמי) כפתרון בר קיימה לכל החולות הרעות וכל זה כבר בשנת 2003. היא מציירת את ערש הדמוקרטיה הליברלית המפרפרת ונרמסת תחת רגליהם הגסות של גורמים חברתיים שונים בתירוצים וסיפורים שונים. אומנם בספר הפיצוץ נגמר בקול ענות חלושה, אבל זה בגלל שלא היה לה האומץ הספרותי ללכת עד הסוף עם המהלך שהובילה בפרק האחרון. אולי הכוונה שלה היתה רק להעביר קריאת אזהרה, אין לדעת, אבל מאז המצב רק החמיר.

בסך הכל מרוב הספר נהנתי, אבל אני לא יכולה לכתוב שהתפעמתי או שהספר מופת. יש בו קטעים מעניינים ומצחיקים שכתובים היטב. אבל גם יש בו חלקים מיותרים, פומפוזיים, מטיפניים שבעריכה טובה יותר היו מקוצצים או מוסרים.

Thoroughly engaging from start to finish, though the first 50 or so pages were simply stunning (I think the author mentions in a recent essay that she herself finds them overwritten, but I was immediately smitten). That White Teeth was pulled off by a 24 year old is amazing, as it would be a feather in anyone's cap.

The novel is perhaps not as audacious (past page 50) sentence-by-sentence as something I'd normally go for (Delillo, Pynchon etc.), but it is a bravura performance nonetheless. Yet the critic James Woods needn't have worried about Zadie Smith, for there is precious little sociological "hysteria" in this realism, as the author's verbal dexterity is always deployed in the service of the revelation of character.

The way I saw it, the novel is somewhat indebted to Dickens the way Rohinton Mistry's A Fine Balance is indebted to George Eliot, as a spring-board to the revivification of (rather than a bland copying of) an older tradition. I also caught echoes of Martin Amis's locutions, and surely that is not a bad thing. But in the end, Smith creates her own style and her own fictional universe out of these influences, as well as one of the most hilarious adjectives I have read in recent memory, "Chalfenism", named for an absurdly believable family of over-confident rationalists, and one of the most fully realised set-pieces in an already great book.

Perfect pitch in every register..

Some tips, before reading this book:
1) Live in England long enough to appreciate the peculiar local flavours of race and class.
2) Get your hands on the audiobook recording. Absolutely fabulous.

A perfect book to re-read! This is a very funny book chronicling the lives of immigrants in the United Kingdom and focuses on issues such as children of immigrants forming new, collective identities due to identity crisis, the whole question about who is really English and problems in a multicultural community, such as which religious holidays schools should celebrate and so on. It's a very entertaining read.

I heard the name Zadie Smith while in my literature graduate program and bookmarked it for when I had far less required reading and more time for introspection. White Teeth was purchased for publication as an unfinished draft while Smith was still in graduate school at Cambridge University. On top of that, comparisons are being tossed around like Dickens, Rushdie, and Irving... suffice to say, I was skeptical and apprehensive about sitting down with the next Great Expectations. And with 400+ pages in front of me, I continued to place the interlocking stories of Archie Jones and Samad Iqbal on the back-burner.

Despite Archie and Samad being the central father figures in the beginning of the novel, the narrative soon transitions to focus on Samad's twin sons, Magid and Millat, as well as Archie's similarly-aged daughter Irie. Magid and Millat exist exclusively as foils of one another and as a gesture toward the theme of nature v. nurture... and by extension, genetic cloning as an extension of biological twinning. Magid is sent by father Samad to his ancestral home of Bangladesh when he is 10-years-old; in contrast, Millat remains in London and slowly becomes radicalized into a fundamentalist organization called K.E.V.I.N. (Keepers of the Eternal and Victorious Islamic Nation). Irie, on the other hand, struggles with her identity as half-Jamaican, half-English as her life interweaves with the Iqbal twins.

Altogether, this sweeping narrative employed methods of interconnectivity most similar to my reading experience of Cloud Atlas. Similar, too, was my reaction to both of the narratives: I enjoyed the active intertextuality, but I found few elements far too precious or as other critics have described, hyper-realism. I did want an exploration of the postcolonial identities of Asian, Africa, and Caribbean persons dwelling in Northwest London. In many ways, however, the pieces fit too neatly, which I found slightly antithetical to the genre of postcolonialism. Interlocking stories coalesce to the point of... well, not quite absurdity, but certainly improbability. With a similar epic structure, a novel like Yaa Gyasi's Homegoing does include moments that do not mesh with the overall narrative, instead of every instance being significant and at times, heavy-handed. I won't go further in my critique in order to avoid plot-related spoilers. As a quick note, I was taken aback with how much NSFW content was present. I do not mind the occasional sex scene but the focus on masturbation dominated some of Samad's narration.

All in all, similar content to the Riz MC song Englistan, but not as catchy. Sampled: On this little island / Where we're all surviving / Politeness mixed with violence / This is England - Riz MC