...
Show More
תומס ודומיניק תאומים זהים, נולדו מאב לא ידוע בסוף שנת 1949 תחילת שנת 1950. תומס נולד 6 דקות לפני דומיניק.
אמם התחתנה עם ריי, פועל צווארון כחול במפעל אלקטרוניקת צוללות, שנלחם במלחמת העולם ה2 ובקוריאה. לריי אין השכלה והתפיסות שלו לגבי החיים וההתנהגות של הבנים מושפעות מאידיאליים גבריים של עבודת כפיים ודימוי גברי אלים ובוטה שאינו מתיר מקום לחשש, לרגשנות בכלל ולרגשנות יתר בפרט או לכל חולשה שהיא.
יום אחד באוגוסט 1990, טרם פרוץ מבצע סופת מדבר (מה שמוכר אצלנו כמלחמת המפרץ ) תומס מגיע לספריה ציבורית עם סוג של חרב וכורת לעצמו את היד כשליחות אלוהית לעצור את המלחמה.
מנקודה זו מתגלגל סיפור חייהם בעבר ובהווה של התאומים שנקלעים למערבולת קשה. הסיפור נמסר מפיו של דומיניק שחייו מתנהלים בצל מעשיו של אחיו מאז קטנות.
תומס מאובחן כפרנואיד סכיזופרני ודומיניק מאשפז אותו חליפות במתקן לבריאות הנפש. סיפור התגלגלות מחלתו והשפעותיה על חיי דומיניק צוברים תאוצה ככל שהפרקים מתקדמים. למחלה נוסף אספקט של חיים בצל מחסור כלכלי והתעמרות של האב החורג בילדיו בפרט בתומס.
האם הסובלת מחיך שסועה, אינה מתמודדת עם התנהגותו של ריי כלפי הילדים ומעמדת חולשה של עקרת בית חסרת כל היא נאלצת גם לספוג את האלימות המילולית והפיזית של ריי.
דומיניק הוא היחיד שעומד מול ריי בגבורה ולא משפיל עיניים.
בפרקים מתחלפים הקורא לומד על ההווה של תומס ודומיניק לאחר שהרופא בבית החולים מחליט להעביר את המקרה שלו לוועדה הפוסקת שמחליטה להעביר את תומס לבית חולים שמור ביותר בו מאושפזים פושעים וחולים פסיכיאטרים קשים, בטענה של סכנה לציבור. במקביל דומיניק משרטט את תולדות המחלה וגילגוליה.
“That’s the trouble with survival of the fittest, isn’t it, Dominick? The corpse at your feet. That little inconvenience.”
אני חייבת לציין שהפרקים מזעזעים, לא בגלל האלימות שיחסית לא מצאתי שהיא בוטה אלא מינורית ביחס לאירועים הקשים שמתוארים בספר, לא בגלל האטימות של הילדים והבוגרים סביב תומס והאטימות של הממסד הממשלתי והרפואי, אלא בגלל שהם מזעזעים. סיטואציות קטנות מהחיים תיאורים שכולנו מכירים שתחתם רוחש האופל והרוע. והרוע לא קשור דווקא לאחים, אלא כללי יותר. נקשר לילדים שונים, עוולות מכוערות שנעשות לחלשים, לעניים לאלה שאינם עמידים.
אישתו של דומיניק, דסה, עזבה אותו אחרי 16 שנים. דומיניק אחרי תקופת אבל מתחיל לצאת עם נשים והראשונה שמגיעה אליו, מטורפת לא פחות מתומס. זה אחד הפרקים המשעשעים וההזויים עד כה. לאחר מכן, דומיניק יוצא עם בחורה בשם ג'וי שעוברת לגור אצלו ומערכת היחסים בינהם די הרסנית. גם לג'וי יש שדים בעבר שלה והיא פשוט לא מוכנה להתמודד עם השדים של תומס.
תומס שמאוזן תרופתית מתחיל לעבוד במקדונלד ולצאת עם בחורה שמשכנעת אותו להפסיק עם הכדורים. כשהוא מפסיק עם הכדורים מתחילים החזיונות שאלוהים מדבר איתו ולכן הוא חובש לעבודה כובע אלומיניום למנוע מהשטן והקומוניסטים לשדר לו שדרים, להשתלט על מחשבותיו ולקלוט את הנחיות אלוהים טוב יותר.
תומס תמיד היה ילד חריג בהתנהגות שלו. בשנה הראשונה באוניברסיטה הוא לא מצליח להביא את עצמו לתפקד וללמוד. הוא נתלה בדומיניק כפי שנתלה בו בילדותם וכך לא מפתח עצמאות אישית בהזדמנות שניתנה לו.
לאחר האישפוז של תומס במתקן הסגור, דומיניק חווה התמוטטות עצבים, אובדן אמונה במערכת הבריאות, תסכול וחוסר אונים. בשלב זה נכנסות לתמונה שתי נשים: העובדת הסוציאלית של מתקן האטצ', ליסה שפר שמסייעת לדומיניק לגשר על ההליכים הפרוצדורליים ויותר מכך מעניקה לו יכולת התבוננות באפשרויות העומדות בפניו. במקביל נכנסת לתמונה דר' פטל הפסיכולוגית של תומס. בפגישה הראשונה של דר' פטל עם דומיניק היא מאפשרת לו לראות את מצבו האמיתי של תומס באמצעות קלטת של המפגש שהיא משמיעה לו. דומיניק הלום מהמצב המתגלה לו. אחיו נמצא במצב הזייתי, מנותק לחלוטין מהמציאות. דר' פטל גם מסייעת לדומיניק לפרוק את הכעסים שלו והמפגש הופך תרפוייטי עבורו.
בהמשך דומיניק נכנס לסידרת טיפולים אצל דר פטל. אלה פרקים מרתקים. במהלך המפגשים של דר' פטל ודומיניק מסתבר ששנת 1969 היתה שנת השבר. תומס לא הצליח להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה ודומיניק ניסה לנתק את הקשר הגורדי בינו ובין אחיו התאום.
כשהם חוזרים הביתה בחופשת הקיץ ומתחילים לעבוד בגינון בקבוצה שכוללת 4 גברים. המנהל של הקבוצה רואה בתומס שעיר לעזאזל ומתעמר בו נפשית. באחת הסצנות המזעזעות תומס עומד חצי עירום ממותניו ומטה בכדי להוכיח למנהל שאינו dickless. סצנה איומה בכל קנה מידה במיוחד כשהיא לפני אחיך התאום ששותק ואינו מתערב.
דומיניק מתחיל לצאת עם דסה, אבל מערכת היחסים שלהם מלכתחילה נתקלת במהמורות שחלקן נובעות מהרקע הכלכלי השונה שלהם, ועם האופן שבו דומיניק לא מעבד את הכעסים שלו. דומיניק לא יודע להתמודד עם המהמורות והוא מאבד את הכיוון שלו בצורה קשה.
זה קיץ נוראי בו ריי מגלה על הכישלונות של תומס באוניברסיטה וכשהוא מגלה את זה הוא פועל בדרך טרוריסטית: אחרי שיחת איומים בה הוא מכנה את הבנים בשמות גנאי ומחליט לא לממן את הלימודים שלהם, הוא שובר את כל צנצנות החמוצים מזכוכית של אימם על הריצפה תוך שהוא מטיח אותן בקיר, במקרר ובריצפה. אחד מהשברים חותך את הרגל של תומס כשהוא דורך עליו בטעות. מאוחר יותר תומס יזכור את האירוע כאילו ריי התעלל בו והכריח אותו ללכת על זכוכיות כמו שישו הלך על המים.
השיא מגיע כשתומס מגלה שדומיניק ביקש העברה במעונות לחדר של לאו, אחד היצורים המאוסים, גסי הרוח והטיפשים בספר הזה. תומס מכנה את דומיניק בוגד אבל לאחר האפיזודה הזו ההתדרדרות המנטלית שלו כזו בוטה וברורה שאי אפשר להתעלם מכך יותר.
אלה פירפורי השפיות האחרונים של תומס שהולך ודועך וקורס כמו חור שחור אל תוך עצמו.
ביום אחד בשנת 1990, לאחר אישפוזו בכפיה של תומס להסתכלות בהאטצ', ויום לפני השימוע שאמור להיערך לו בוועדה המפקחת לגבי אורך האישפוז ומקום האישפוז, חיו של דומיניק מתמוטטים כמו מגדל קלפים והוא מגיע לתחתית שממנה ניתן רק לטפס: חברתו ג'וי מספרת לו שהיא בהריון ממנו למרות שדומיניק יודע שהילד לא שלו הוא לא מתעמת איתה. הוא יוצא לסיבוב עם האוטו, דבר שמתחיל שרשרת אירועים הרסניים ומזעזעים שבסופם דומיניק צונח מגובה 3 קומות ויוצא בשן ועין רק עם רגל מרוסקת.
לאחר ניתוח השיחזור הוא מתעורר למציאות שבה לא ברור מצבו הכלכלי ואם יוכל לחזור לעבוד. לא ברור אם יש לו ביטוח רפואי וביטוח לגבי נפילה מגובה. הוא מסומם עי מורפין שגורם לו חלומות בעתה שבהם הוא רוצח את אחיו. הוועדה המפקחת החליטה לאשפז את תומס לשנה בהאטצ', בתמליל השימוע שנערך דומיניק קורא שתומס טוען כי בלילות מתעמרים ואונסים אותו בכדי לשבור את רוחו. הוא מתעמת עם ג'וי ומגלה של מי הילד ושהיא נתנה לבן דודה הביוסקסואל לצפות בהם מקיימים יחסי מין.
דומיניק על סף התאבדות.
ואז מגיע לידיו יומן המתורגם של סבו. בכנות החלק של יומן לא לגמרי מעניין אותי ונראה מיותר בעומס האירועים. שמתי לב שאחרי אפיזודות קשות, הסופר נוהג להכניס אפיזודות מיותרות של ברברת שסתם בעיניי מהווה ליכלוך דפים, אבל אולי זו טכניקה לשחרר את המועקה.
ככל שדומיניק מתקדם ביומן של סבו, כך הטיפול הפסיכולוגי שלו מתקדם והוא מצליח לפענח ולבצע הקבלה באירועים שוני של חייו וחיי תומס. קטעי היומן מעצבנים והעלילה בהם לא תמיד מעניינת. לעיתים אני נגררת עם קריאת החלקים הללו בכדי להבין לאן המחבר מוביל ואיזה הקבלות ימצאו, אבל האמת היא שאלה לרוב קטעים משמימים שפוגמים לי בהנאת הקריאה.
“I wonder who planted those tulips,” I said, half to myself, half to Ray. “What do you want to bet it was Dessa?” “It was me,” Ray said.
בעקבות מידע שדומיניק מקבל הוא מצליח להפעיל לחץ על ראש הוועדה המפקחת ותומס משתחרר אך עוד באותו הערב מת. מהסיפור לא ניתן להבין אם מדובר בהתאבדות או בתאונה. דווקא אז אפשר לראות את השינויי העמוק ביותר בריי.
ריי שכל ילדותם ניסה לדחוף את תומס להיות גבר בהתאם למושגיו, מכיר בכך שהוא לחץ על הילד בצורה חריגה. במילים שלו מהדהד השבר והקושי שלו ממעשיו של תומס שלא רק חתך את כף ידו בשם האל, אלא גם התאבד. בסופו של דבר למרות שהיו מאומצים, דומיניק ותומס היו ילדיו עובדה שדומיניק לא מפנים לאורך כל הספר. הורה הוא הורה גם אם הילד מאומץ.
המוות של תומס, למרות היותו שבר בנפשו של דומיניק מאפשר לדומיניק להתחיל תהליך החלמה שבו הוא מוצא שלווה ושלמות שלא מצא כל עוד אחיו חיי. מבחינת הספר המוות של תומס יכל להוות סיום, אולם הסופר בוחר להמשיך את המסע של דומיניק והוא מסתיים ב 1997.
****
הספר לא קל לקריאה, ביחוד בחלקים שבהם הסופר נודד למחוזות שלא קשורים לסיפור ישירות, כמו היומן של הסב. הוא גם לא קל לקריאה בגלל העומס של האירועים הריגשיים והדמויות שלכל אחת מהן ישנו שק מלא נחשים על גבה. יחד עם זאת, ישנם חלקים מפעימים בספר. כואבים ורגישים שהופכים אותו לספרות טובה מאוד.
אמם התחתנה עם ריי, פועל צווארון כחול במפעל אלקטרוניקת צוללות, שנלחם במלחמת העולם ה2 ובקוריאה. לריי אין השכלה והתפיסות שלו לגבי החיים וההתנהגות של הבנים מושפעות מאידיאליים גבריים של עבודת כפיים ודימוי גברי אלים ובוטה שאינו מתיר מקום לחשש, לרגשנות בכלל ולרגשנות יתר בפרט או לכל חולשה שהיא.
יום אחד באוגוסט 1990, טרם פרוץ מבצע סופת מדבר (מה שמוכר אצלנו כמלחמת המפרץ ) תומס מגיע לספריה ציבורית עם סוג של חרב וכורת לעצמו את היד כשליחות אלוהית לעצור את המלחמה.
מנקודה זו מתגלגל סיפור חייהם בעבר ובהווה של התאומים שנקלעים למערבולת קשה. הסיפור נמסר מפיו של דומיניק שחייו מתנהלים בצל מעשיו של אחיו מאז קטנות.
תומס מאובחן כפרנואיד סכיזופרני ודומיניק מאשפז אותו חליפות במתקן לבריאות הנפש. סיפור התגלגלות מחלתו והשפעותיה על חיי דומיניק צוברים תאוצה ככל שהפרקים מתקדמים. למחלה נוסף אספקט של חיים בצל מחסור כלכלי והתעמרות של האב החורג בילדיו בפרט בתומס.
האם הסובלת מחיך שסועה, אינה מתמודדת עם התנהגותו של ריי כלפי הילדים ומעמדת חולשה של עקרת בית חסרת כל היא נאלצת גם לספוג את האלימות המילולית והפיזית של ריי.
דומיניק הוא היחיד שעומד מול ריי בגבורה ולא משפיל עיניים.
בפרקים מתחלפים הקורא לומד על ההווה של תומס ודומיניק לאחר שהרופא בבית החולים מחליט להעביר את המקרה שלו לוועדה הפוסקת שמחליטה להעביר את תומס לבית חולים שמור ביותר בו מאושפזים פושעים וחולים פסיכיאטרים קשים, בטענה של סכנה לציבור. במקביל דומיניק משרטט את תולדות המחלה וגילגוליה.
“That’s the trouble with survival of the fittest, isn’t it, Dominick? The corpse at your feet. That little inconvenience.”
אני חייבת לציין שהפרקים מזעזעים, לא בגלל האלימות שיחסית לא מצאתי שהיא בוטה אלא מינורית ביחס לאירועים הקשים שמתוארים בספר, לא בגלל האטימות של הילדים והבוגרים סביב תומס והאטימות של הממסד הממשלתי והרפואי, אלא בגלל שהם מזעזעים. סיטואציות קטנות מהחיים תיאורים שכולנו מכירים שתחתם רוחש האופל והרוע. והרוע לא קשור דווקא לאחים, אלא כללי יותר. נקשר לילדים שונים, עוולות מכוערות שנעשות לחלשים, לעניים לאלה שאינם עמידים.
אישתו של דומיניק, דסה, עזבה אותו אחרי 16 שנים. דומיניק אחרי תקופת אבל מתחיל לצאת עם נשים והראשונה שמגיעה אליו, מטורפת לא פחות מתומס. זה אחד הפרקים המשעשעים וההזויים עד כה. לאחר מכן, דומיניק יוצא עם בחורה בשם ג'וי שעוברת לגור אצלו ומערכת היחסים בינהם די הרסנית. גם לג'וי יש שדים בעבר שלה והיא פשוט לא מוכנה להתמודד עם השדים של תומס.
תומס שמאוזן תרופתית מתחיל לעבוד במקדונלד ולצאת עם בחורה שמשכנעת אותו להפסיק עם הכדורים. כשהוא מפסיק עם הכדורים מתחילים החזיונות שאלוהים מדבר איתו ולכן הוא חובש לעבודה כובע אלומיניום למנוע מהשטן והקומוניסטים לשדר לו שדרים, להשתלט על מחשבותיו ולקלוט את הנחיות אלוהים טוב יותר.
תומס תמיד היה ילד חריג בהתנהגות שלו. בשנה הראשונה באוניברסיטה הוא לא מצליח להביא את עצמו לתפקד וללמוד. הוא נתלה בדומיניק כפי שנתלה בו בילדותם וכך לא מפתח עצמאות אישית בהזדמנות שניתנה לו.
לאחר האישפוז של תומס במתקן הסגור, דומיניק חווה התמוטטות עצבים, אובדן אמונה במערכת הבריאות, תסכול וחוסר אונים. בשלב זה נכנסות לתמונה שתי נשים: העובדת הסוציאלית של מתקן האטצ', ליסה שפר שמסייעת לדומיניק לגשר על ההליכים הפרוצדורליים ויותר מכך מעניקה לו יכולת התבוננות באפשרויות העומדות בפניו. במקביל נכנסת לתמונה דר' פטל הפסיכולוגית של תומס. בפגישה הראשונה של דר' פטל עם דומיניק היא מאפשרת לו לראות את מצבו האמיתי של תומס באמצעות קלטת של המפגש שהיא משמיעה לו. דומיניק הלום מהמצב המתגלה לו. אחיו נמצא במצב הזייתי, מנותק לחלוטין מהמציאות. דר' פטל גם מסייעת לדומיניק לפרוק את הכעסים שלו והמפגש הופך תרפוייטי עבורו.
בהמשך דומיניק נכנס לסידרת טיפולים אצל דר פטל. אלה פרקים מרתקים. במהלך המפגשים של דר' פטל ודומיניק מסתבר ששנת 1969 היתה שנת השבר. תומס לא הצליח להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה ודומיניק ניסה לנתק את הקשר הגורדי בינו ובין אחיו התאום.
כשהם חוזרים הביתה בחופשת הקיץ ומתחילים לעבוד בגינון בקבוצה שכוללת 4 גברים. המנהל של הקבוצה רואה בתומס שעיר לעזאזל ומתעמר בו נפשית. באחת הסצנות המזעזעות תומס עומד חצי עירום ממותניו ומטה בכדי להוכיח למנהל שאינו dickless. סצנה איומה בכל קנה מידה במיוחד כשהיא לפני אחיך התאום ששותק ואינו מתערב.
דומיניק מתחיל לצאת עם דסה, אבל מערכת היחסים שלהם מלכתחילה נתקלת במהמורות שחלקן נובעות מהרקע הכלכלי השונה שלהם, ועם האופן שבו דומיניק לא מעבד את הכעסים שלו. דומיניק לא יודע להתמודד עם המהמורות והוא מאבד את הכיוון שלו בצורה קשה.
זה קיץ נוראי בו ריי מגלה על הכישלונות של תומס באוניברסיטה וכשהוא מגלה את זה הוא פועל בדרך טרוריסטית: אחרי שיחת איומים בה הוא מכנה את הבנים בשמות גנאי ומחליט לא לממן את הלימודים שלהם, הוא שובר את כל צנצנות החמוצים מזכוכית של אימם על הריצפה תוך שהוא מטיח אותן בקיר, במקרר ובריצפה. אחד מהשברים חותך את הרגל של תומס כשהוא דורך עליו בטעות. מאוחר יותר תומס יזכור את האירוע כאילו ריי התעלל בו והכריח אותו ללכת על זכוכיות כמו שישו הלך על המים.
השיא מגיע כשתומס מגלה שדומיניק ביקש העברה במעונות לחדר של לאו, אחד היצורים המאוסים, גסי הרוח והטיפשים בספר הזה. תומס מכנה את דומיניק בוגד אבל לאחר האפיזודה הזו ההתדרדרות המנטלית שלו כזו בוטה וברורה שאי אפשר להתעלם מכך יותר.
אלה פירפורי השפיות האחרונים של תומס שהולך ודועך וקורס כמו חור שחור אל תוך עצמו.
ביום אחד בשנת 1990, לאחר אישפוזו בכפיה של תומס להסתכלות בהאטצ', ויום לפני השימוע שאמור להיערך לו בוועדה המפקחת לגבי אורך האישפוז ומקום האישפוז, חיו של דומיניק מתמוטטים כמו מגדל קלפים והוא מגיע לתחתית שממנה ניתן רק לטפס: חברתו ג'וי מספרת לו שהיא בהריון ממנו למרות שדומיניק יודע שהילד לא שלו הוא לא מתעמת איתה. הוא יוצא לסיבוב עם האוטו, דבר שמתחיל שרשרת אירועים הרסניים ומזעזעים שבסופם דומיניק צונח מגובה 3 קומות ויוצא בשן ועין רק עם רגל מרוסקת.
לאחר ניתוח השיחזור הוא מתעורר למציאות שבה לא ברור מצבו הכלכלי ואם יוכל לחזור לעבוד. לא ברור אם יש לו ביטוח רפואי וביטוח לגבי נפילה מגובה. הוא מסומם עי מורפין שגורם לו חלומות בעתה שבהם הוא רוצח את אחיו. הוועדה המפקחת החליטה לאשפז את תומס לשנה בהאטצ', בתמליל השימוע שנערך דומיניק קורא שתומס טוען כי בלילות מתעמרים ואונסים אותו בכדי לשבור את רוחו. הוא מתעמת עם ג'וי ומגלה של מי הילד ושהיא נתנה לבן דודה הביוסקסואל לצפות בהם מקיימים יחסי מין.
דומיניק על סף התאבדות.
ואז מגיע לידיו יומן המתורגם של סבו. בכנות החלק של יומן לא לגמרי מעניין אותי ונראה מיותר בעומס האירועים. שמתי לב שאחרי אפיזודות קשות, הסופר נוהג להכניס אפיזודות מיותרות של ברברת שסתם בעיניי מהווה ליכלוך דפים, אבל אולי זו טכניקה לשחרר את המועקה.
ככל שדומיניק מתקדם ביומן של סבו, כך הטיפול הפסיכולוגי שלו מתקדם והוא מצליח לפענח ולבצע הקבלה באירועים שוני של חייו וחיי תומס. קטעי היומן מעצבנים והעלילה בהם לא תמיד מעניינת. לעיתים אני נגררת עם קריאת החלקים הללו בכדי להבין לאן המחבר מוביל ואיזה הקבלות ימצאו, אבל האמת היא שאלה לרוב קטעים משמימים שפוגמים לי בהנאת הקריאה.
“I wonder who planted those tulips,” I said, half to myself, half to Ray. “What do you want to bet it was Dessa?” “It was me,” Ray said.
בעקבות מידע שדומיניק מקבל הוא מצליח להפעיל לחץ על ראש הוועדה המפקחת ותומס משתחרר אך עוד באותו הערב מת. מהסיפור לא ניתן להבין אם מדובר בהתאבדות או בתאונה. דווקא אז אפשר לראות את השינויי העמוק ביותר בריי.
ריי שכל ילדותם ניסה לדחוף את תומס להיות גבר בהתאם למושגיו, מכיר בכך שהוא לחץ על הילד בצורה חריגה. במילים שלו מהדהד השבר והקושי שלו ממעשיו של תומס שלא רק חתך את כף ידו בשם האל, אלא גם התאבד. בסופו של דבר למרות שהיו מאומצים, דומיניק ותומס היו ילדיו עובדה שדומיניק לא מפנים לאורך כל הספר. הורה הוא הורה גם אם הילד מאומץ.
המוות של תומס, למרות היותו שבר בנפשו של דומיניק מאפשר לדומיניק להתחיל תהליך החלמה שבו הוא מוצא שלווה ושלמות שלא מצא כל עוד אחיו חיי. מבחינת הספר המוות של תומס יכל להוות סיום, אולם הסופר בוחר להמשיך את המסע של דומיניק והוא מסתיים ב 1997.
****
הספר לא קל לקריאה, ביחוד בחלקים שבהם הסופר נודד למחוזות שלא קשורים לסיפור ישירות, כמו היומן של הסב. הוא גם לא קל לקריאה בגלל העומס של האירועים הריגשיים והדמויות שלכל אחת מהן ישנו שק מלא נחשים על גבה. יחד עם זאת, ישנם חלקים מפעימים בספר. כואבים ורגישים שהופכים אותו לספרות טובה מאוד.
