Before I started reading this incredible, housebrick sized book by Wally Lamb I noted a few of my feelings. Certainly I was excited about starting it as I knew it had great reviews and it had been calling to me from my shelves for months and finally I had reason to read it. I needed a book starting with "I" for the Quarterly Challenge and so it was that I came to start reading this book. However it wasn't just excitement I was feeling, I was a little daunted by the size of the book which comes in at 859 pages and I was apprehensive about the content. I remember reading a review about another Wally Lamb title and the reveiwer stated it "did not haunt me as much as his earlier IKTMIT". That word haunting provided much food for thought but there was only one way to find out and that was to dive in the deep end and read it for myself. During Chapter 1 I knew I was fully committed to the book (regardless of how long it might take to finish). By then I was already aware there would be mental health and self harm themes but there was something about the writing and the content that made me want to keep reading, and reading, and reading.

I Know This Much Is True tells the story of identical twin brothers who have grown up with their mother and step father in a volatile environment, enduring explosive and often violent outbursts from Ray their step father when things were not done,or did not go as he felt they should. The protaganist, Dominick took it upon himself from a very young age to try to protect his somewhat weaker and more fearful brother Thomas,and to an extent his mother. But this role of protector was not one he necessarily wanted nor enjoyed and he became resentful of his brother especially. Not only was Thomas weaker and more fearful but he was something of an misfit growing up and Dominick resented being seen as the other half of this rather different boy. At times I didn't know how I felt about Dominick. I disliked his temper and he definitely had an attitude for which I had mixed feelings, however I really liked his caring side and the sentimentality that was expressed about his ex-wife Dessa and his mother, and I admired his fiercely protective streak toward Thomas when he had been diagnosed with Paranoid Schizophrenia and was in no shape mentally or physically to protect his own rights. Large chunks of the book were devoted to the autobiographical words of his grandfather Domenico, a man I came to despise, and really did not enjoy reading about his life. And yet, this family history was the perfect tool to help Dominick understand his past and to address the issues of the present and set himself up for an improved future.

Since finishing the book I've read that Wally Lamb took 6 years to write it and that unlike others who write what they know he wrote what he didn't know. He spent years researching the various aspects of the book and in my humble opinion he did an amazing job of making this story ring true, to give the characters life and depth. For a few nights after finishing the book I came to realise exactly what was meant by the use of the word haunting, as the story continued to invade my sleeping hours and caused me to think about the characters and their fates. I'm not sure I could say it was a book I enjoyed because of the subject matter and themes however it was one I am particularly glad to have read. It was a weighty novel but one I couldn't draw myself away from. It was my first Wally Lamb title and I can say with absolute conviction that it will not be my last. Initially I rated this book 4.5 stars but I'm tempted to push my own limits and round it up to a 5

I read this book years ago and just loved it. It still haunts me.

This is my favorite book ever.

I was reading it while I lived in New York, during the 2 weeks I was holed up in my apartment in New Jersey recovering from the shock of 9/11 . . . adjusting to life all alone in a big city with just my baby daughter (who, at that time, I felt some ambivalence about) . . . missing my older two children . . . and mostly learning how to live after extracting myself from a rigid and controlling church experience. I felt very much like I was learning how to live with a consolation prize as a life. I was very, very lost at that time.

The protagonist had also had his life turned upside down by the death of his baby daughter, his wife leaving him and his brother's suicide. The story weaves it's way back and forth from his present to his past and back again as you piece together the story of his life and learn how he got to where he is.

In the end, he's restored.

When I finished the last page of this book, I cried because my time with him was over. I tried to read another book by Wally Lamb but it wasn't the same. I love, love, love the main character in I Know This Much Is True.

Šią knygą įsigijau jau gana seniai, bet prisiruošti perskaityti prireikė laiko. Vis tik, tai didelės apimties kūrinys. Tiesa, pastebėjau, kad paskutiniu metu norisi man skaityti tas storules ir dažniausiai jos nenuvilia. Paprastai čia tempas lėtas, ramus, skaitytojas pamažu įvedamas į pasakojimą ir be menkiausios skubos vedžiojamas po istorijos labirintu.

Istorijos pasakotojas vienas iš dvynių Dominykas, keturiasdešimties sulaukęs, savo gyvenimo griuvėsiuose bebraidantis ir nuo brolio psichologinės sveikatos bėdų niekaip negalintis atsitraukti vyras. Problematiška šeima, emocinis ir psichologinis smurtas bei viso to pasekmės suaugus. Dar pridėkime senelio imigranto istoriją ir turime knygą, kuri tikrai nepaliks jūsų abejingų.

Emociškai sunki istorija. Autorius iš įvairių taškų analizuoja įvairias traumines patirtis. Tas daugiasluoksnis situacijų aptarimas yra vienas stipriausių autoriaus kaip pasakotojo bruožų. Ir kas įdomiausia, tas smulkmeniškumas tikrai nėra nuobodus. Greičiau priverčia susimąstyti, kad kiekvienas ateiname su sava istorija, savo patirtimis, traumomis ir skirtingai prieiname prie gyvenimo metamų iššūkių.

Itin stiprūs knygos veikėjų portretai. Puikiai išpildyti, unikalūs, daugiabriauniai. Autorius puikiai padirbėjo.

Pirmoji knygos pusė lėtesnė ir tikrai kėlė klausimą - ką autorius ruošiasi pasakoti per visus tuos 900 puslapių. Antroji dalis dinamiškesnė, joje daugiau intrigos, tas išlaikytas balansas ir knyga neprailgo. Be to, atskiras pliusas už sugaudytus palaidus istorijos galus pabaigoje. Išpildymas puikus.

Itin gražiai sužaista brolių dvynių korta. Berniukų tarpusavio ryšys, vietomis lyg primestas, plius emocinės sveikatos klausimai sukuria puikią dirvą pasakojimui.

Tikrai nesitikėjau, kad istorija bus tokia stipri, daugiasluoksnė. Praėjo jau kelios savaitės nuo tada, kai knygą perskaičiau ir istorija manęs nepalieka. Tas tik dar kartą įrodo kokio stiprumo pasakojimas. Norite paveikaus, skaudaus ir sukrečiančio pasakojimo? Šis jums patiks. Rekomenduoju.

The first real evidence of the true destructive power of the seemingly benign Oprah's Book Club

The book opens strong. With a significant and pivotal plot point that grabs your attention. And using this pivotal point the story moves back and forth between the past and the present through the protagonist, Dominick's eyes.

Dominick Birdsey is one half of the twins. The 'normal' one. The one without schizophrenia. But is he the one that has been dealt the better cards? The one with the better life? With a mother who has had a physical disability, a brother who has schizophrenia, a father he doesn't know and a step-father who is temperamental, Dominick has a tough life. We see the highs and lows of love and life through his eyes. We live his turbulent story through 900 pages of emotionally charged text.

My only criticism of this book is perhaps its wordiness in a few parts. But otherwise this story is worth reading, the emotions are worth feeling and the situations are worth pondering about.

This was what I wanted A Little Life to be ! I felt so invested in this bleak trajectory of Dominick's life despite not being able to like him; it does have problematic language and I wasn't as invested in the diary POV however.

This is a book I have been meaning to read since 1997. That's actually even before it was officially published, which might seem weird, if you didn't already know that Wally Lamb was teaching writing at my high school at the time he was working on this novel; and if you didn't know that my freshman English class helped "edit" one of the first chapters, back in 1994 or 1995.

The novel tells the story of Dominick and Thomas Birdsey, identical twins dealing with very fraternal problems, namely that Thomas is schizophrenic, and Dominick is almost his last remaining caregiver. The novel is about many things, but most of all, as told from Dominick's perspective, it is about forgiveness of the self, of family, of our pasts, both personal and collective.

I know a number of the people named in the acknowledgements (including several of my high school teachers), and my high school gets a shout-out as well. I didn't know Lamb very well, but I always found him pretty favorable, one of those teachers you like because they never actually have to give you a grade.

I never read this book until now because I also have a connection to one of those named in the dedication: to Sam Deglin, a high school friend who, along with her younger brother Randy, was killed in a freak car accident in front of our high school in January of 1997. I knew she and Randy were named in the dedication, and for this reason, I avoided the book. I didn't want to know how their deaths connected wtih the story, and I didn't want to be reminded at all of my hometown in southeastern Connecticut, where I assumed (correctly, it turns out) the book was set.

I think enough time passed in order for me to feel OK about this book...and in fact, once I began reading, I couldn't stop. The references to people, places, and events of my hometown were only part of the allure: this book is beautifully written, and the structure of the novel - which jumps back and forth between the 1920s, 1940s, 1960s, and 1980s with refreshingly little unnecessary exposition - contributes to the sense that, like the mind of Thomas Birdsey (who I guess you could call the "antagonist"), things are never what they seem, and that sometimes the answers to our biggest fears and questions were right in front of us, all along.

I would recommend this book highly, but it certainly helps to know a thing or two about growing up in Norwich, Connecticut too!

תומס ודומיניק תאומים זהים, נולדו מאב לא ידוע בסוף שנת 1949 תחילת שנת 1950. תומס נולד 6 דקות לפני דומיניק.

אמם התחתנה עם ריי, פועל צווארון כחול במפעל אלקטרוניקת צוללות, שנלחם במלחמת העולם ה2 ובקוריאה. לריי אין השכלה והתפיסות שלו לגבי החיים וההתנהגות של הבנים מושפעות מאידיאליים גבריים של עבודת כפיים ודימוי גברי אלים ובוטה שאינו מתיר מקום לחשש, לרגשנות בכלל ולרגשנות יתר בפרט או לכל חולשה שהיא.

יום אחד באוגוסט 1990, טרם פרוץ מבצע סופת מדבר (מה שמוכר אצלנו כמלחמת המפרץ ) תומס מגיע לספריה ציבורית עם סוג של חרב וכורת לעצמו את היד כשליחות אלוהית לעצור את המלחמה.

מנקודה זו מתגלגל סיפור חייהם בעבר ובהווה של התאומים שנקלעים למערבולת קשה. הסיפור נמסר מפיו של דומיניק שחייו מתנהלים בצל מעשיו של אחיו מאז קטנות.

תומס מאובחן כפרנואיד סכיזופרני ודומיניק מאשפז אותו חליפות במתקן לבריאות הנפש. סיפור התגלגלות מחלתו והשפעותיה על חיי דומיניק צוברים תאוצה ככל שהפרקים מתקדמים. למחלה נוסף אספקט של חיים בצל מחסור כלכלי והתעמרות של האב החורג בילדיו בפרט בתומס.

האם הסובלת מחיך שסועה, אינה מתמודדת עם התנהגותו של ריי כלפי הילדים ומעמדת חולשה של עקרת בית חסרת כל היא נאלצת גם לספוג את האלימות המילולית והפיזית של ריי.

דומיניק הוא היחיד שעומד מול ריי בגבורה ולא משפיל עיניים.

בפרקים מתחלפים הקורא לומד על ההווה של תומס ודומיניק לאחר שהרופא בבית החולים מחליט להעביר את המקרה שלו לוועדה הפוסקת שמחליטה להעביר את תומס לבית חולים שמור ביותר בו מאושפזים פושעים וחולים פסיכיאטרים קשים, בטענה של סכנה לציבור. במקביל דומיניק משרטט את תולדות המחלה וגילגוליה.

“That’s the trouble with survival of the fittest, isn’t it, Dominick? The corpse at your feet. That little inconvenience.”

אני חייבת לציין שהפרקים מזעזעים, לא בגלל האלימות שיחסית לא מצאתי שהיא בוטה אלא מינורית ביחס לאירועים הקשים שמתוארים בספר, לא בגלל האטימות של הילדים והבוגרים סביב תומס והאטימות של הממסד הממשלתי והרפואי, אלא בגלל שהם מזעזעים. סיטואציות קטנות מהחיים תיאורים שכולנו מכירים שתחתם רוחש האופל והרוע. והרוע לא קשור דווקא לאחים, אלא כללי יותר. נקשר לילדים שונים, עוולות מכוערות שנעשות לחלשים, לעניים לאלה שאינם עמידים.

אישתו של דומיניק, דסה, עזבה אותו אחרי 16 שנים. דומיניק אחרי תקופת אבל מתחיל לצאת עם נשים והראשונה שמגיעה אליו, מטורפת לא פחות מתומס. זה אחד הפרקים המשעשעים וההזויים עד כה. לאחר מכן, דומיניק יוצא עם בחורה בשם ג'וי שעוברת לגור אצלו ומערכת היחסים בינהם די הרסנית. גם לג'וי יש שדים בעבר שלה והיא פשוט לא מוכנה להתמודד עם השדים של תומס.

תומס שמאוזן תרופתית מתחיל לעבוד במקדונלד ולצאת עם בחורה שמשכנעת אותו להפסיק עם הכדורים. כשהוא מפסיק עם הכדורים מתחילים החזיונות שאלוהים מדבר איתו ולכן הוא חובש לעבודה כובע אלומיניום למנוע מהשטן והקומוניסטים לשדר לו שדרים, להשתלט על מחשבותיו ולקלוט את הנחיות אלוהים טוב יותר.

תומס תמיד היה ילד חריג בהתנהגות שלו. בשנה הראשונה באוניברסיטה הוא לא מצליח להביא את עצמו לתפקד וללמוד. הוא נתלה בדומיניק כפי שנתלה בו בילדותם וכך לא מפתח עצמאות אישית בהזדמנות שניתנה לו.

לאחר האישפוז של תומס במתקן הסגור, דומיניק חווה התמוטטות עצבים, אובדן אמונה במערכת הבריאות, תסכול וחוסר אונים. בשלב זה נכנסות לתמונה שתי נשים: העובדת הסוציאלית של מתקן האטצ', ליסה שפר שמסייעת לדומיניק לגשר על ההליכים הפרוצדורליים ויותר מכך מעניקה לו יכולת התבוננות באפשרויות העומדות בפניו. במקביל נכנסת לתמונה דר' פטל הפסיכולוגית של תומס. בפגישה הראשונה של דר' פטל עם דומיניק היא מאפשרת לו לראות את מצבו האמיתי של תומס באמצעות קלטת של המפגש שהיא משמיעה לו. דומיניק הלום מהמצב המתגלה לו. אחיו נמצא במצב הזייתי, מנותק לחלוטין מהמציאות. דר' פטל גם מסייעת לדומיניק לפרוק את הכעסים שלו והמפגש הופך תרפוייטי עבורו.

בהמשך דומיניק נכנס לסידרת טיפולים אצל דר פטל. אלה פרקים מרתקים. במהלך המפגשים של דר' פטל ודומיניק מסתבר ששנת 1969 היתה שנת השבר. תומס לא הצליח להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה ודומיניק ניסה לנתק את הקשר הגורדי בינו ובין אחיו התאום.

כשהם חוזרים הביתה בחופשת הקיץ ומתחילים לעבוד בגינון בקבוצה שכוללת 4 גברים. המנהל של הקבוצה רואה בתומס שעיר לעזאזל ומתעמר בו נפשית. באחת הסצנות המזעזעות תומס עומד חצי עירום ממותניו ומטה בכדי להוכיח למנהל שאינו dickless. סצנה איומה בכל קנה מידה במיוחד כשהיא לפני אחיך התאום ששותק ואינו מתערב.

דומיניק מתחיל לצאת עם דסה, אבל מערכת היחסים שלהם מלכתחילה נתקלת במהמורות שחלקן נובעות מהרקע הכלכלי השונה שלהם, ועם האופן שבו דומיניק לא מעבד את הכעסים שלו. דומיניק לא יודע להתמודד עם המהמורות והוא מאבד את הכיוון שלו בצורה קשה.

זה קיץ נוראי בו ריי מגלה על הכישלונות של תומס באוניברסיטה וכשהוא מגלה את זה הוא פועל בדרך טרוריסטית: אחרי שיחת איומים בה הוא מכנה את הבנים בשמות גנאי ומחליט לא לממן את הלימודים שלהם, הוא שובר את כל צנצנות החמוצים מזכוכית של אימם על הריצפה תוך שהוא מטיח אותן בקיר, במקרר ובריצפה. אחד מהשברים חותך את הרגל של תומס כשהוא דורך עליו בטעות. מאוחר יותר תומס יזכור את האירוע כאילו ריי התעלל בו והכריח אותו ללכת על זכוכיות כמו שישו הלך על המים.

השיא מגיע כשתומס מגלה שדומיניק ביקש העברה במעונות לחדר של לאו, אחד היצורים המאוסים, גסי הרוח והטיפשים בספר הזה. תומס מכנה את דומיניק בוגד אבל לאחר האפיזודה הזו ההתדרדרות המנטלית שלו כזו בוטה וברורה שאי אפשר להתעלם מכך יותר.

אלה פירפורי השפיות האחרונים של תומס שהולך ודועך וקורס כמו חור שחור אל תוך עצמו.

ביום אחד בשנת 1990, לאחר אישפוזו בכפיה של תומס להסתכלות בהאטצ', ויום לפני השימוע שאמור להיערך לו בוועדה המפקחת לגבי אורך האישפוז ומקום האישפוז, חיו של דומיניק מתמוטטים כמו מגדל קלפים והוא מגיע לתחתית שממנה ניתן רק לטפס: חברתו ג'וי מספרת לו שהיא בהריון ממנו למרות שדומיניק יודע שהילד לא שלו הוא לא מתעמת איתה. הוא יוצא לסיבוב עם האוטו, דבר שמתחיל שרשרת אירועים הרסניים ומזעזעים שבסופם דומיניק צונח מגובה 3 קומות ויוצא בשן ועין רק עם רגל מרוסקת.

לאחר ניתוח השיחזור הוא מתעורר למציאות שבה לא ברור מצבו הכלכלי ואם יוכל לחזור לעבוד. לא ברור אם יש לו ביטוח רפואי וביטוח לגבי נפילה מגובה. הוא מסומם עי מורפין שגורם לו חלומות בעתה שבהם הוא רוצח את אחיו. הוועדה המפקחת החליטה לאשפז את תומס לשנה בהאטצ', בתמליל השימוע שנערך דומיניק קורא שתומס טוען כי בלילות מתעמרים ואונסים אותו בכדי לשבור את רוחו. הוא מתעמת עם ג'וי ומגלה של מי הילד ושהיא נתנה לבן דודה הביוסקסואל לצפות בהם מקיימים יחסי מין.

דומיניק על סף התאבדות.

ואז מגיע לידיו יומן המתורגם של סבו. בכנות החלק של יומן לא לגמרי מעניין אותי ונראה מיותר בעומס האירועים. שמתי לב שאחרי אפיזודות קשות, הסופר נוהג להכניס אפיזודות מיותרות של ברברת שסתם בעיניי מהווה ליכלוך דפים, אבל אולי זו טכניקה לשחרר את המועקה.

ככל שדומיניק מתקדם ביומן של סבו, כך הטיפול הפסיכולוגי שלו מתקדם והוא מצליח לפענח ולבצע הקבלה באירועים שוני של חייו וחיי תומס. קטעי היומן מעצבנים והעלילה בהם לא תמיד מעניינת. לעיתים אני נגררת עם קריאת החלקים הללו בכדי להבין לאן המחבר מוביל ואיזה הקבלות ימצאו, אבל האמת היא שאלה לרוב קטעים משמימים שפוגמים לי בהנאת הקריאה.

“I wonder who planted those tulips,” I said, half to myself, half to Ray. “What do you want to bet it was Dessa?” “It was me,” Ray said.

בעקבות מידע שדומיניק מקבל הוא מצליח להפעיל לחץ על ראש הוועדה המפקחת ותומס משתחרר אך עוד באותו הערב מת. מהסיפור לא ניתן להבין אם מדובר בהתאבדות או בתאונה. דווקא אז אפשר לראות את השינויי העמוק ביותר בריי.

ריי שכל ילדותם ניסה לדחוף את תומס להיות גבר בהתאם למושגיו, מכיר בכך שהוא לחץ על הילד בצורה חריגה. במילים שלו מהדהד השבר והקושי שלו ממעשיו של תומס שלא רק חתך את כף ידו בשם האל, אלא גם התאבד. בסופו של דבר למרות שהיו מאומצים, דומיניק ותומס היו ילדיו עובדה שדומיניק לא מפנים לאורך כל הספר. הורה הוא הורה גם אם הילד מאומץ.

המוות של תומס, למרות היותו שבר בנפשו של דומיניק מאפשר לדומיניק להתחיל תהליך החלמה שבו הוא מוצא שלווה ושלמות שלא מצא כל עוד אחיו חיי. מבחינת הספר המוות של תומס יכל להוות סיום, אולם הסופר בוחר להמשיך את המסע של דומיניק והוא מסתיים ב 1997.

****

הספר לא קל לקריאה, ביחוד בחלקים שבהם הסופר נודד למחוזות שלא קשורים לסיפור ישירות, כמו היומן של הסב. הוא גם לא קל לקריאה בגלל העומס של האירועים הריגשיים והדמויות שלכל אחת מהן ישנו שק מלא נחשים על גבה. יחד עם זאת, ישנם חלקים מפעימים בספר. כואבים ורגישים שהופכים אותו לספרות טובה מאוד.

A great book of humble beginnings

This story follows the life of Dominick and his paranoid schizophrenic twin Thomas. Wally Lamb is able to develop complex characters with incredible emotional depth. This book will cause you heartache, will give you hope, and will leave you feeling nothing but satisfied by the conclusion.

Again, Wally Lamb. This book is about two identical twins in two very different worlds. Dominic is strong willed, confused, yet thoughtful. His brother is schizophrenic, depressed and in an institution.
The book starts out in a shocking way revealing a situation that stuns a little city. Dominic is in the whirlwind of it.
The book then leads us back and forth from present day to back in his childhood dealing with his shy mother and his overbearing and hateful step father. He and his brother are close but as they get older and Dominic wants to start a new life far away from his family, and especially his brother who is starting to act strangely. Unfortunately his brother ends up following him until his death. And still haunts him after.
I Know This Much is True is also a love story. Full of romance, hate and deceit. You get to love and hate the character and the way he reacts to each situation. You can feel for him and understand his anger. It’s very compelling. And along the way we get to learn of his grandfather who wrote his memoir and Dominic starts to realize why he is the way he is and how he is going to change his life for the better.

There was a review with date started and finished but it didn't survive the import from Shelfari. Slowly adding my missing books but too time consuming to review again.